קרן ליפשיץ

פשוט להיות

קרן ליפשיץ

הספר ״פשוט להיות״

הוא איגוד של כתיבה שנכתבה במשך חמש שנות התבגרות, הספר מגלגל את סיפור חיי מנקודת מבטי. פרקי הספר עוסקים באהבות נכזבות, מערכת היחסים שלי עם עצמי, עם הסביבה ועם הלימודים, התמודדות עם מחלת הסרטן, המסע לפולין, חוויתי בתור ילדת תיאטרון ועוד. הספר נועד לתת לכם, הקוראים את התחושה שאינכם לבד. ובעיקר לתת לכם חיבוק ענק. מוכנים פשוט להיות?

המחיר המקורי היה: 94.00 ₪.המחיר הנוכחי הוא: 80.00 ₪.

מי אני?

שמי קרן ליפשיץ, בת 81 ומאז שאני זוכרת את עצמי, כתבתי והכתבתי סיפורים לכל הסביבה שלי. כשהייתי בכיתה ח', שיא הקורונה בשנת 0202, מצאתי לעצמי את סגנון הכתיבה הנוכחי. קטעים קצרים שמתארים את כל מה שעל ליבי. כחמש שנים לאחר מכן, בכיתה י"ב, התחלתי לאגד את כל מאות הקטעים שלי לספר אחד המסכם חמש שנות התבגרות. הספר הזה הוא הלב, הקישקס והנשמה שלי. בנוסף להיותי כותבת, אני שחקנית מזה שמונה שנים, מה שהשפיע מאוד על הכתיבה שלי ועל הספר הזה גם.

כתיבה היא הטיפול שלי לעצמי ובעזרתה אני משתנה, מתקדמת ומתפתחת.

אני מקווה שהספר שלי, ״פשוט להיות״ יהיה עבורכם כל מה שלא ידעו להגיד לי באותן השנים.

להיות לפחות קצת פחות

אני רוצה להיות יותר.
יותר רזה,
יותר יפה,
יותר מוצלחת,
יותר מקובלת,
יותר אהובה.
אני רוצה להיות פחות.
פחות שיפוטית,
פחות רגישה,
פחות מוזרה,
פחות לבד.
אבל אם אני רוצה להיות יותר, למה אני רוצה להיות פחות?

המחיר המקורי היה: 94.00 ₪.המחיר הנוכחי הוא: 80.00 ₪.

אני פשוט רוצה להשתנות.
להיות יותר טובה וקצת פחות חופרת.
לפעמים אני רוצה להיות מישהי אחרת.
כי אני זו לא אני.
אני זו אני והלופים,
אני והמחשבות, אני והדאגות,
ואותם, אותם אני רוצה הכי פחות.
וקשה לי עם כל הציפיות שלי מעצמי וכל הרצון לפחות לרצות להיות
יותר ולהיות פחות,
כי כרגע אני מי שאני וקשה לי להשתנות.

לנסות להשתחרר? לנסות פשוט להיות?
לפעמים מרגיש לי שזה לא יכול לקרות, גם אם אני אתחיל לנסות.
כי אני זו אני, ולפעמים אולי אין מה לעשות.
אז אני ישר מתחילה בחפירות,
צוללת לארץ המחשבות.

ילדת המאיות

ילדת המאיות, נכנסת הביתה, סוחבת שקיות, מאה ועוד מאה, כדי
שיהיה לה על מה לחיות.
עד שיום אחד בהיר, כלום כבר לא היה רגיל.
ילדת המאיות נכנסה הביתה, סוחבת שקיות: שישים וארבע, ועוד
שמונים ושתיים, ושמונים ושמונה.
פתאום הכתפיים החזקות שלה נראו כפופות, עיניה אדומות.

״גנבו לי את כל המאיות.״
אמרה לעצמה.
שפופה, בשפל שלה, בכישלון,
היא הביאה הביתה משהו שהוא לא מקום ראשון.

וכבר עברה תקופה או שתיים, עבר האודם בעיניים, וילדת המאיות
ניסתה כל כך חזק. אבל היא כבר לא הצליחה להרים את שקיות המאה.

בטח אתם חושבים שמאז שנחלשה, השרירים שלה קטנים, אבל לא. הם
בחיים שלה לא היו יותר גדולים.
יש לה את היכולת לסחוב את השקיות האלו. יש לה את הרצון, את ההשקעה המופרזת.

לילדת המאיות יש הכול, או לפחות ככה חשבתם או חושבים. אבל היא יודעת דבר אחד, היא כבר לא מה שאומרים.
אולי עברו ימיה, אולי ילדת המאיות צריכה לשנות את השם.
כי איך יכול להיות, שילדת המאיות, סוחבת שקיות, של שישים וארבע,

ושמונים ושתיים, ושמונים ושמונה?
זה לא המוצר הכי טוב, לא המוצר הכי טרי, אז למה הוא המוצר

בשקיות? מה קרה? ילדת המאיות מתחילה להתפשר?
אם יש משהו אחד שילדת המאיות יודעת בעולם האבוד הזה,
הוא שהיא כבר לא ילדת המאיות.